<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ז</h1>
<h2>דף ד:</h2>
גרסינן בכריתות פרק ראשון (ד' ב') אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה הטעון כיסוי שאילמלא לא ריבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם חיה לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דמשמע עניין המקרא בדם המכפר, ואמר רבא (שם) ה' לאוין האמורים בדם למה, אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים, ומעמיד שם (כ"ב, א') איסור דם האיברים כשפירש אבל אם לא פירש מותר כמו שמוכיח בחולין פרק קמא (ט"ו ב') ובמסכת שבת פרק מפנין (קכ"ח א' ותד"ה דחזי) שאדם מותר לאכול בשר חי בלא מליחה (ע"פ יראים סי' מ"ח ע"ש).
<h2>דף כ:</h2>
הזהירה תורה בפרשת צו (ויקרא ז' כ"ו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה שנאמר (דברים י"ד ד') זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב אחריו איל וצבי ויחמור (חולין ע"א א'), וכל האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבועה (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ו הל' א') שנאמר (ויקרא ז' כ"ז) כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, תניא בתורת כהנים (צו פרשתא י' הי"א) ומביאה בכריתות פרק דם שחיטה (כ' ב') כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים, כגון דם האדם, ודם שרצים ודם בצים ודם דגים וחגבים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה, היא טומאת מגע, וטומאה חמורה, היא טומאת משא, ויש בהן איסור, אם לא נשחטו, והיתר, אם נשחטו, והן מין בשר, יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה, לאחר מיתה שאף הנוגע במת הוא אב הטומאה, וכזית מן המת שחיפהו בבצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת (שם כ"א ב'), יצא דם שרצים שאין בהן טומאת משא, יצא דם דגים וחגבים שכולם היתר שהרי אין טעונים שחיטה, יצא דם בצים, שלא נמצא על הקשר כאשר בארנו למעלה (ל"ת קל"ב), שאינו מין בשר ומסיק שם (כ"א ב') דדם דגים שכנסו בלא קשקשין שהוא אסור, עוד מפרש בברייתא (כ"א א') שאם נכתב עוף בלבד לא היה אוסר כי אם דם עוף וכיוצא בו בלבד שאין בצמרו משום כלאים אבל לא בהמה, ואם לא נכתב רק בהמה בלבד לא הייתי אוסר כי אם דם בהמה וכיוצא בה בלבד שאינה באיסור אם על בנים אבל לא עוף לכן הוצרכו שניהם ליכתב, לעוף ולבהמה.
שנינו בכריתות בפרק דם שחיטה דם שחיטה בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין או דם נחירה או דם עיקור או דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו כרת, ותניא בברייתא (כ"ב א') איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו כל זמן שמקלח, יצא דם התמצית מפני שהוא שותת, ומוכיח [הענין] שם ששלשה גווני(ם) דמים יורדים בשתיתה, הראשון שחור והשני אדום ואחר כך מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם שותת בקירוב (ע"פ רש"י ד"ה דם) ושלשתן קרויין דם התמצית לרבי יוחנן.
<h2>דף כא:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר (חולין ק"י ב') אמר ליה רב אמי לרב ספרא כשתעלה לארץ ישראל תשאל מהן כבד מה אתם מורים בה, אם מותר לבשלה בקדירה עם בשר אם לאו (רש"י), הרי שנינו סתם משנה במסכת תרומות (פ"י מי"א) הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת, ופירוש אינה נאסרת כך הוא אינה נאסרת כשמבושלת לבדה בקדירה שטרודה תמיד לפלוט ואפילו שלוקה לגמרי שמסתמא היה לה לגמור פליטתה אף על פי כן הואיל ויש בה רוב דם פולטת תמיד ואינה בולעת לעולם וכן הלכה, אבל הכבד אוסרת שמא אין הפירוש שתאסור בשר שמבושלת עמה בפליטת דמה, כי הכבד כולו דם והתירו הקב"ה כמו שאנו אומרים בפרק כל הבשר (חולין ק"ט ב') אסר לן דמא שרא לן כבדא (שם ק"י ב' תד"ה כבדא), אלא לצדדין היא שנוייה שאם זו הכבד מנבלה או טריפה אוסרת בשר המבושל עמה מחמת שמנונית הטריפה. רש"י היה מפרש שאילה זו שאמרנו בכבד שנמלחה ואף על פי כן שמא אין יוצא כל דם שבה על ידי מליחה, ורבינו תם בן בתו פירש (תד"ה כבדא) דאם נמלחה פשיטא שמותרת לבשל עם בשר שהרי נהגו העולם לבשלה עם בשר לאחר צלייה ומסתמא הוא הדין אחר מליחה שיש לנו להתיר שפולט על ידי מליחה כמו על ידי צלייה כי מליח כרותח דצלי, ולכך פירש בה"ג (דף קל"ג ב') דשיעור מליחה לקדירה כשיעור צלייה, ושאלה זו פירש רבינו תם בכבד שלא נמלחה ומסתפק בזה שמאחר שהכבד כולו דם והתירו הקב"ה ואפילו הדם הפורש ממנו מותר מן התורה, (כדתניא) [מדתניא] בפרק דם שחיטה (כריתות כ"א ב') דם הטחול ודם הכליות דם האיברים דם הלב הרי אלו בלא תעשה ואינו מונה דם הכבד עמהם, ואפילו נאסור מדרבנן הדם היוצא ממנה על ידי מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כמו שאמרו חכמים בדם האדם שאף על פי שהוא מותר מן התורה אפילו פירש כמו (שאמרו) [שביארנו] למעלה (ל"ת קכ"ז) מכל מקום אמרו (שם) דם שבין השינים מוצצו אבל שעל הככר גוררו לפי שהוא בעין, מכל מקום בבישול הכבד שאין ניכר כלל שם דם בעין יהא מותר. כשעלה רב ספרא לארץ ישראל ושאל שאילה זו השיבו רבי זריקה אני ורבי ינאי בנו של רבי אמי נתארחנו בבית (רבי) יהודה בנו של רבי שמעון בן פזי והביאו לפנינו קניא בקופיה ואכלנוהו, פירוש (רש"י) קניא בקופיה, הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבד וכולם נתבשלו יחד, וצריך לומר לפירוש רבינו תם שיודע היה שהכבד לא נמלח[ה] אע"פ שהריאה והלב נמלחו, שכמה דברים היו עושין להראות דבר חידוש לתלמידים (תו' שם), והקשה רב אשי שאין ראיה משם כי שמא פי הקנה חוץ לקדירה היה, וסימפוני הכבד שופכים דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא הדם דרך חללו חוץ לקדירה (רש"י), או שמא חלוט היה מתחילה בחומץ ומכח החומץ הוא נצמת ושוב אינו פולט דם עולמית ודמו הנבלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא, ומסיק שם שאותו חומץ שנצמת בו הכבד מותר שלא פלטה הדם לתוכו שאם פלט[ה] דם לתוכו כלל היתה הכבד חוזרת ובולעת שאינה טרודה לפלוט מחמת שצמתה החומץ. הרי סדרנו השאלה והתשובה שעלתה בדיחוי שאין להוכיח ההיתר, ורב אלפס (ל"ט ב') כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד בקדירה אלא אחר צלייתן אבל לא אחר מליחה, כתב מורי ואי אישתלי ועבד כדברי רבינו יעקב עבד.
<h2>דף כב.</h2>
שנינו בפרק כל הבשר (חולין ק"ט א') הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, וגרסינן עלה במסכת כריתות פרק דם שחיטה (כ"ב א') א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בלב בהמה הואיל ויש בדמו כזית ענוש כרת ופיר(ו)ש רש"י (חולין שם ד"ה הלב) שענוש כרת אף לאחר בישולו, ורוצה לומר שאינו סובר כאותו אמורא שאומר בהקומץ רבה (מנחות כ"א א') דם שבשלו אינו עובר עליו, שנאמר (ויקרא י"ז י"א) כי הדם הוא בנפש יכפר לא חייב הכתוב אלא על הדם הראוי לכפרה (ע"פ רש"י שם) וזה הואיל וקרוש הוא על ידי בישול אינו ראוי לכפרה לכל הפחות בחטאות הפנימיות שנאמר וטבל והזה ומתוך שקרוש הוא אינו ראוי לטבילה והזאה, אלא סובר רב כאותו אמורא שאומר שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאות החיצונות שנאמר ולקח ונתן ובר נתינה ולקיחה הוא אף על פי שהוא קרוש, אפס יש ליישב דברי רב לדברי הכל ולפרש (חולין ק"ט א' תד"ה הלב ע"ש) כי לא קרעו אינו עובר עליו מדבר בין אכלו חי בין אכלו מבושל ועל זה מפרש רב שבלב בהמה ענוש כרת אם אכלו חי.
והילך לשון הגמרא על זה בכריתות וכן כתוב בה"ג (דף קל"ג א') מיתיבי דם הכליות ודם הטחול ודם הלב ודם האברים הרי אלו בלא תעשה ומתרץ ההוא בדם דאתי ללב מעלמא כי קאמר רב דענוש כרת בדם הלב עצמו, ומקשה אי דם דאתי ללב מעלמא היינו דם האיברים ולמה הוצרך להזכיר שניהן, ומתרץ וכי דם הכליות אינו דם האיברים אלא מזכיר קצת דם האיברים בפרט כגון דם הכליות ודם הלב ואחר כך שונה כל [דם] האברים בכלל, ומפרש התלמוד מהיכא אתי ללב דם מעלמא, אמר רבי זירא בשעת יציאת נשמה דם מישרף שריף פירוש מדם האיברים, למסקנת גירסא זו דם הלב עצמו בכרת ודם הכנוס בתוכו בלאו. ואני קבלתי הגירסא להפך, שדם הלב עצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם, ודם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה מישרף שריף מדם הנפש וכן כתב(ו) [גם] הרב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים סי' מ"ח דף ה' ב').
תניא (חולין ק"ט ב') הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר, בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ב') רוצה לפשוט מכאן כבולעו כך פולטו ודוחה שם שאני לב דשיע פירוש שהלב חלק ולא בלע שום דבר מן הדם, ואומר רבינו תם (שם ק"ט א' תד"ה הלב) שאין לסמוך על אותו דיחוי להתיר לב שנתבשל עם דמו בקדירה לאחר שקרעוהו כי למסקנא שנפשט כבולעו כך פולטו אין צריך עוד אותו דיחוי ולא נאמר עוד שהלב שיע, לפיכך קורעו לאחר בישולו פירושו [ל]אחר צלייתו ששייך בו כבולעו כך פולטו דמה שבלע פלט ונפל לארץ, אבל נתבשל הלב בקדירה דאין מועיל מה שפולט שנשאר הדם בקדירה צריך ששים מדם הלב ואם אין ששים מדם הלב אף הלב עצמו אסור (ע"פ סה"ת סי' נ"ו בשם ר"י) לפי שחוזר ובולע דם שפלט[ו הלב]. מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו תחילה, והשיב הרי"ץ ברבי שמואל אם יש ששים בין המים והטלה כנגד דם הלב נראה לי שהוא מותר אם היה הלב כל שעה מכוסה במים, אך לא נתיר עתה מטעם זה לפי שנ"ל שרש"י היה משער בכל החתיכה אף על פי שהכל מכוסה במים עד כאן לשונו.
גרסינן בכריתות פרק ראשון (ד' ב') אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה הטעון כיסוי שאילמלא לא ריבתה תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם חיה לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דמשמע עניין המקרא בדם המכפר, ואמר רבא (שם) ה' לאוין האמורים בדם למה, אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים, ומעמיד שם (כ"ב, א') איסור דם האיברים כשפירש אבל אם לא פירש מותר כמו שמוכיח בחולין פרק קמא (ט"ו ב') ובמסכת שבת פרק מפנין (קכ"ח א' ותד"ה דחזי) שאדם מותר לאכול בשר חי בלא מליחה (ע"פ יראים סי' מ"ח ע"ש).
מעשה (חולין קי"ב א') היה בגוזל אחד שנשחט ונפל לתוך כד של כותח שיש בו חלב ומלח והתירו רב חנינא בריה דרבא מפשרוניא, שסובר שמה שאומר שמואל מליח הרי הוא כרותח זהו דוקא כשאין נאכל מחמת מלחו, פירש רש"י אינו נח (לאכול) [ליאכל] מחמת רוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע אבל הכותח הזה נאכל במלחו הוא, והרב רבינו יעקב ישראל פירש (תד"ה הני) שקורא אינו נאכל מחמת מלחו בשר מלוח כעין עיבוד כמו שאנו אומרים בפרק כלל גדול (שבת ע"ה ב') מי שמ[ו]לח בשר חייב משום מעבד וכגון שצריך להוליך הבשר לדרך רחוקה שאז מולחה מאד, ואין נראה לרבינו תם כי בהרבה מקומות מביא במסכת חולין דברי שמואל ואין סברא לומר כי בכל המקומות שמביא דבריו נמלח הבשר כעין עיבוד שרוצין להוליכו לדרך או כעין מליחת בשר להצניע, ואומר רבינו יעקב שכל מליחות שאנו עושין לקדירה חשובין אינם נאכלות מחמת מלחן מדפירש בהלכות גדולות (קל"ג ב') שיעור מליחה כשיעור צלייה לפי שיוצא הדם על ידי מליחה כמו על ידי צלייה דמליח כרותח דצלי, ועוד גרסינן בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א א') לא תשבית מלח ברית א-להיך מעל מנחתך (ויקרא ב' י"ג) ולא מעל דמך, ומדקדק התלמוד (שם לעיל) למה לי פסוק למעט דם ממלח, פשיטא שאין צריך מלח שאם היה מלוח בטל מתורת דם דאמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ורב יהודה דידיה אמר אברים שצלאם והעלן אין בהן משום ריח, ויש לדקדק משם שמליחות שרגילין לעשות בקדשים הם כבישול, ועל מליחות של קדשים אמר אביי וכן לקדירה, אם כן כל מליחות של קדירה צריכין להיות כמו בישול (תו' שם). והילך הברייתא השנויה שם, תניא כל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תבוננו ומפרש רב אשי שרוצה לומר יכול יתן טעם כבינה ומפרש רבינו תם מעט מלח להסיר טעם הטפל כבינה המיישרת את האדם שנכנסת מעט מעט בגוף תלמוד לומר תמלח [פירוש] שצריך מליחה מרובה, אי תמלח יכול במי מלח פירוש מי מלח מרובים סאלאמור"ה בלעז תלמוד לומר במלח, כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליה מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו, אמר אביי וכן לקדירה. אפס לפירוש רבינו חננאל ובסדר קדשים כתב יד רבינו גרשום מאור הגולה גריס וכן לצלי (מנחות כ"א א' תד"ה וכן), ואומר הרי"ץ בר' שמואל שאין גירסא זו מכוונת דאין צריך מליחה כלל לצלי שהרי דם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כמו שיש בפרק דם שחיטה (כריתות כ"ב א') ואותו דם שנפלט אינו חוזר ונבלע אלא נופל לארץ ומטעם זה אומר שמואל בפרק כל הבשר (חולין קי"ב א') ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה לפי שמתוך דוחק הסכין נפלט דם שבתוך הבשר בתוך הככר אבל הבשר מותר אף על פי שלא נפלט עדיין כל דמו שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש, ומזה אין הלכה כשמואל שאוסר הככר אלא כרבא שמתירו הואיל והבשר נצלה כל צרכו, [ו]לפנים בהלכה שלנו (קי"ג א') א(ו)מר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד הבשר וגוזל את הבריות, שלוקחין את הבשר במשקל, ומבליע דם באברים, ושאלו בני הישיבה היאך רוצה לומר, מכביד הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים, וכתוב בספר רבינו גרשם הא לדידיה באומצא שפיר דמי, או דילמא לדידיה נמי אסור תיקו, פירוש באומצא לאוכלה חיה לפי שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש או דילמא לדידיה נמי אסור הואיל והבליע בו דם ממקום אחר, מכל זה יש לדקדק דלא צלי ולא בשר חי צריכים מליחה וכן מוכיח בפרק קמא דחולין (י"ד א') ובפרק מפנין (שבת קכ"ח א'), ומה שאנו אומרים בפרק קמא דביצה (י"א א') ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, לא מפני שצריך מליחה לצלי אלא משמיענו שמותר למל[ו]ח בשר על העור ביום טוב מליחה מועטת כמו שרגילות לעשות לצלי להסיר טעם הטפל ואין כאן איסור עיבוד העור (ע"פ סה"ת סי' ס"א ע"ש). וקשה לרי"ץ בר אברהם על גירסא זו, וכן לקדירה, (ומפרשת) [ומפרשים] שתמלח בא לרבות ואין משמעות המקרא מתמלח שיהא יותר ממלח וגם ראייה שמביאין [ד]דם שמלחו הוי כמו דם שבישלו אינה ראיה, שאין מביא התלמוד שני [ה]דברים יחד מפני זה אלא מפני סדר גרסתו שקבלם בזה הסדר, שכמו כן מביא אברים שצלאן שאין עניינו דומה להם, ואדרבה מביא ראיה שצריך מליחה לצלי מדאמרינן בירושלמי דפרק שני דנדרים (הל' ד') על האומר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם של שמים נדר הרי זה אסור שזהו דבר הנדור ואם של ע"ז נדר הרי זה מותר, ומדקדק שם מלוח לעולם או מלוח לשעה, לישמעיניה מן הדא אם של שמים נדר הרי זה אסור, אם כן מדבר במליח לשעה, ואיזהו מליח לשעה כהדא דתנינן כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, א"ר אבא בר מרי שניא היא שאם (משהין) [משהא] אותן הם נמלחים [פי'] ואין זה מליח לשעה, אם כן משמע שמליחות קדשים קורא מליח לשעה וזהו כעין מליחת צלי, ותמלח בא למעט שאם היה בא לרבות מניין הוא יודע שמליחות קדשים אינו כמו מליח לעולם, אמנם לפי התירוץ אינו מליח לשעה כמו שהוא אומר שאם משהא אותן הם נמלחים. ובפרק הקומץ רבה (מנחות כ"א א') כך הפירוש יכול יתן טעם כבינה שנותנת טעם גדול באדם תלמוד לומר תמלח, שדי במליחה מועטת כדמסיק, מביא את האבר ונותן עליו מלח וכו', וגרסינן וכן לצלי די במליחה זו אבל לקדירה אין די במליחה זו כי צריך לשפשף בידיו שיבלע בו המלח. והטעם שאמר[נו] למעלה שצלי אין צריך מליחה [מועטת] מפני שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש ואותו שפירש נופל לארץ, אין עניין טעם זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאילו פורש מחתיכה לחתיכה, ופעמים שהאווז או התרנגולת נצלים יפה מצד אחד ופלטי כל דם אותו צד ואין נצלים יפה מצד אחר ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה, לפירוש זה נכון למי (שהוא) [ש]רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבחוץ ומבפנים וישהא כשיעור מליחה ואחר כך ידיחנו ויצלה אותו.
